"מקום בלב" של כולנו – אתר הנצחה חדש לנופלים ולנרצחים במלחמת חרבות ברזל
48 גברים ונשים מבני ובנות אשדוד נרצחו ונהרגו בשנה האחרונה, והיום חנכו לכבודם אתר הנצחה ייחודי בעיר אשדוד. האתר נבנה במעמד .ראש המדינה, ראש העיר, ובני המשפחות השכולות, הוקדשה לכל נופל/ת פינת זיכרון מיוחדת הכוללת פריטי זיכרון מוחשיים ומידע דיגיטלי אותו יוכלו ליירט מהאינטרנט. לכל אחת/ד מהנופלים יש סיפור חיים ייחודי ונסיבות שונות בהן מצאו את מותם. באתר נוכל להכיר את שמות הנופלים להיחשף לסיפור חייהם, חלומותיהם ומאווייהם, ולשמר את זכרם.
בטקס שנערך אמש – שלישי, 29/10 – במעמד האזרח מס' 1 יצחק הרצוג, ראש העיר אשדוד ד"ר יחיאל לסרי, בני המשפחות השכולות, חברים ומכרים – נחנך אתר ההנצחה "מקום בלב", מהגדולים בישראל. היה זה טקס רשמי ומרגש במיוחד. מצד אחד געגועים בלתי נגמרים המהולים בדמעות עצב וזיכרונות אינסופיים, ומצד שני מפגן של כבוד לנופלים, מפעל של שימור הזיכרון והנחלת המורשת לדורות הבאים.
48 גברים ונשים איבדה העיר אשדוד באירועי השבעה באוקטובר ובמלחמה שבאה בעקבותיו. 48 בנות ובנים נרצחו במסיבת הנובה, ביישובי העוטף והנגב המערבי, בשדה הקרב ובפעולות המבצעיות. עולמם של 48 מאזרחיהעיר, נגדע באחת ע"י חבר מרצחים אשר הרגו, טבחו, שרפו ורצחו בבני עמנו ולא בחלו בשום דרך על מנת לזרוע הרס וחורבן ולהותיר אחריהם אדמה חרוכה. 48 סיפורים כואבים התווספו אל קורות עמנו, סיפורים על בנות ובנים שקיימו חיים מלאים וייחלו להגשים את חלומותיהם, אך רצה הגורל וסופם מות ושכול.
מאז השבעה באוקטובר ולכל אורך ימי מלחמת "חרבות ברזל", כאבנו את כאב המשפחות והזדהינו עם סבלם. כעת יש להם ולנו את "מקום בלב" – בית זיכרון שמייחד לכל אחת ואחד מהם פינת הנצחה שבה ניתן ללמוד על הנופלים, לשמוע את קולם ולהמשיך את סיפור חייהם שנגדעו.
במרכזו של הפארק היפה, אל מול נופי העיר, במעמד משפחות הנופלים, יקירי העיר ונציגי ציבור, לקול שיר הפתיחה של דני רובס, אח שקול שביצע ברגש רב את השיר "מחר הוא יחזור", ולאחר דברי הנחיה מפיו של דני קושמרו, התכבד ראש המדינה מר יצחק הרצוג, להיות ראשון הדוברים.
נאום ראש המדינה
ראש המדינה יצחק הרצוג: ״אנחנו עומדים כאן היום, מציינים מעט יותר משנה מאותו יום ארור; מעט יותר משנה – למערכה הקשה והמדממת; מעט יותר משנה של צדקת הדרך, לאמונה ולתקווה. את כל אלה אנחנו מציינים כאן – בהתייחדות וזיכרון, באתר ההנצחה החשוב, הכואב, היפיפייה המרגש הזה המוקדש לאהוביכם – אהובינו – חללי העיר אשדוד שנפלו ונרצחו במערכה.
"יש קונה עולמו בשעה אחת", כך אמרו חכמינו; ורבים-רבים מהנופלים המונצחים כאן היום, בנות ובני העיר אשדוד, קנו את עולמם ברגעים אחדים ולעיתים כמה רגעים – של עוז נפש ותעצומות מעוררי השתאות, בעת מתקפת חמאס בשבעה באוקטובר. אין פלא, אם כן, שגם כאן: שורת הנופלים והנרצחים הארוכה, ארוכה מדי – בטבח האיום ובמלחמה – מגוונת ומלאת אור ייחודי, ממש כמו העיר אשדוד.
בני ובנות המשפחות השכולות, האהובות והיקרות, על אף שאני יודע שאין מילים שיוכלו לרפא את העולם שחרב, אני מתבונן בעיניכם הנוגות, הכואבות, ויש לי זכות אדירה לפנות אליכם בשם מדינה שלמה כנשיא מדינת ישראל – אני מרכין ראש בתודה וביראה, ומייחל שעוד תדעו מזור ונחמה.״
דברי ראש העיר – ד"ר יחיאל לסרי
ראש העיר ד"ר יחיאל לסרי, מי שעמד בראש מיזם ההנצחה, הסביר כי הבחירה למקם את האתר בלבה שלהעיר אשדוד אינה מקרית.
"משפחות יקרות, השנה החולפת הינה הקשה בתולדות מדינת ישראל.
לבטח, הינה גם, הקשה ביותר עבורכם. שנה של שכול בכי וכאב. אישי ולאומי. עם חרדה, מפני ההווה הבלתי צפוי ודאגה, מפני העתיד, הלוט בערפל. מהולים בכאב האובדן האישי, המשפחתי. הקשה מנשוא. האובדן הנורא, של יקירכם – יקירנו: האב, האם, הבן, הבת, האח או האחות.
הפרידה הפתאומית: מידיד הנפש, מהשכנה, מהקרוב או המכר: שנפלו בקרב, נחטפו, נטבחו, נשרפו, ונרצחו בידי בני עוולה.
אני זוכר את הימים הקשים ההם. את ההמתנה המתוחה. את ההלם והתקווה שנגוזה. שהיא או הוא בחיים. אני זוכר, את הקדרות והעצב האינסופי. שירדו עליכם ועל העיר, עת הגיעה הבשורה המרה. בימים המרים והנמהרים ההם, גם נחשפנו לפניהם הטובות והמאירות, של הבנות והבנים. לאישיות, ולסיפורים האישיים שלהם. לסיפורי המאבק והנחישות, מול בני עוולה חסרי צלם אנוש, שקמו עליהם.
נחשפנו, למסירות. להקרבה. לעוז הרוח והתושייה, בשדה הקרב. מאותו היום, דמותם חקוקה בליבנו. מאז ולעד.
והיום, אנו זוכרים את כולם. אנו זוכרים את 48 בניה ובנותיה של עירנו אשדוד, שנלקחו מכם, בני משפחותיהם, ונלקחו מאיתנו, השותפים ליגון ולכאב שלכם.
והיום, במלאת שנה, לאסון השבעה באוקטובר, אנו מנציחים את זכרם. חוקקים את שמותיהם הקדושים, ואת דמות פניהם, בליבה של העיר אשדוד. במעמד, כבוד ראש המדינה, מר יצחק הרצוג.
אנו עם זוכר. העם היהודי מצווה לזכור, ולא לשכוח. אסון השבעה באוקטובר, הוא אירוע של העם היהודי, אך גם של האנושות כולה. הוא האסון הגדול ביותר שקרה לנו, מאז השואה, ואחד האירועים השפלים, האכזריים והרעים, שקרו לאחרונה לאנושות. לכן, חובה עלינו לספר את הסיפור האמיתי. לעצמנו, לחברה הישראלית, ולעולם. דרך סיפורם האישי, של כל אחת ואחד, מבניה ובנותיה של העיר. הנופלים והנרצחים. אנו מבקשים לקחת חלק, במלחמה על הזיכרון. אך מעל הכל, אנו מבקשים, לכבד את זכרם של יקירכם, יקירנו.
כאן, בעיר בה נולדו, גדלו, והתחנכו, חלמו, יצרו ובנו. קבענו את מיקום האתר, בטבורה של העיר אשדוד. לא בפאתיה או בשיפוליה. כי כך, אנו רואים את זכרם של אחינו ואחיותינו. – במרכז הווייתנו. ולא בצידה. כאן, בפסגת פארק אשדוד-ים. במקום, בו ילדים וילדות משחקים, צעירות וצעירים אוהבים, זקנים וזקנות מטיילים ונחים.
כשרוח נעימה מלטפת את הפנים, והעיניים צופות אל הים התכול, ואל האופק הרחוק. מקום בו הנפש מוצאת לה מרגוע. מקום של תקווה. וכשמו של האתר, כן הוא: מקום בלב. כאן בחרנו לכבד את זכרם של הבנות והבנים שאינם עוד.
לזכרו של כל חלל או נרצח, נטענו עץ. ולזוג נרצחים עץ משותף. סביב כל עץ, קבענו ספסל. ולידו הצבנו עמוד. עם שמם הקדוש, ודמות פניהם, חרוטים בראשו. צירפנו ברקוד לסריקה, המפנה אל סיפורם המורחב, של הנופל או הנרצח. אל סיפורם האישי, כפי שנרקם, במלל ובקול, יחד עם בני משפחתם.
אנו מבקשים להכיר ולזכור, את מסכת חייהם. את החיים העשירים והיפים שהיו להם לפני. ולא רק את שעתם האחרונה.
זכרם של כל אחת ואחד מחללינו, אומנם מונצח בעץ נפרד, אך העצים לא יעמדו לבדם. הם יוצרים יחדיו, חורשה מלאת הוד, של נופלי ונספי אשדוד, מאז אסון השבעה באוקטובר. שילוב בין הנצחה פרטית, ובין הנצחה ציבורית. זיכרון אישי וזיכרון קולקטיבי.
בשנה האחרונה, האיומה והנוראה בתולדות המדינה, האישי והלאומי, הפרטי והקולקטיבי, שזורים ללא הפרד. מי שיעבור בין העצים, ויתבונן בשמות, יבחין גם, שהם מייצגים את כולנו. את כל העדות, התרבויות, הרקעים, אורחות החיים והמעמדות. את הפסיפס הישראלי המרהיב.
פסיפס עשיר וצבעוני. שהוא גם מאפיין מובהק וידוע, של העיר אשדוד. פסיפס שאינו אחיד. אך מאוחד. מאוחד באבל ובכאב. מאוחד בזיכרון ובהנצחה. אך מעל הכל, מאוחד בתשוקה לחיים. לחיים של יצירה, של פיתוח ושגשוג. חיים של שלום וביטחון. חיים של אמונה בנצח ישראל.
ובהקשר הזה, של האחדות, כבוד נשיא המדינה, וקהל נכבד, אבקש לומר מספר מילים. רבות נכתב ונאמר, בשנים האחרונות, וביתר שאת בשנה האחרונה, על ערך האחדות. ערך האחדות, כערך קיומי, עבור העם היהודי ומדינת ישראל. בעקבות אסון השבעה באוקטובר נחשפנו לערכה הסגולי, של תופעת האחדות בעם שלנו. שיודעת להפציע, במיוחד בעת משבר. ערבות הדדית, וסולידאריות אזרחית. מסירות והקרבה, ואחוות לוחמים, בשדה הקרב. והתגייסות עצומה, של כל שכבות הציבור, למאמץ המלחמתי.
אך למרבה הצער והאכזבה, נחשפנו בשנים האחרונות, ואנו ממשיכים להיחשף, תוך כדי המלחמה, גם לעומק התהום הפעורה בינינו. באידיאולוגיה הפוליטית, החברתית, והדתית. של הקבוצות השונות בחברה הישראלית. בהיעדר הכלה וסובלנות ביניהן. המחלוקות בינינו אינסופיות. הקונפליקטים הפנימיים רבים. אין נושא, שאנו מחמיצים את ההזדמנות, להיות חלוקים בו.
כאשר ברקע המלחמה, גם נוסף וניצב לו, עימות קשה בחברה הישראלית, בנושא החטופים. בין המבקשים להשיב את החטופים, בכל מחיר נדרש. ובין, מי שרואים בביטחון הלאומי ובהשבת החטופים, ערכים שווים. כאשר עדיין, לא נמצאה הנוסחה שתענה על שניהם. הסעיף החשוב ביותר, בחוזה בין המדינה לבין אזרחיה, הוא הגנה על חייהם. בכול מקום ובכל זמן.
אך עובדתית, כשלנו בכך. המשפחות היושבות עימנו כאן היום, ואתר ההנצחה לזכר הנופלים והנרצחים, הן עדות חיה ודוממת, לכישלון הזה. המאבק העיקש, של רבבות, למען החזרת החטופים, אינו רק משאלת לב. הוא מאבק לריפוי הכישלון הנורא הזה. הוא מאבק, על דמותה וזהותה המוסרית, של מדינת ישראל, ביום שאחרי. בתהליך השיקום והריפוי של החברה הישראלית. הריפוי של כל מה שנסדק ונפרם, בשבעה באוקטובר. אנו יודעים, שהפתרונות לשסע, ומחלוקות היסוד, בתוך החברה הישראלית, מורכ?בים מאוד. עד כדי בלתי אפשריים. מחכים לנו מאבקים פנימיים קשים, על זהותה ופניה של המדינה.
אך מנגד, כישלון בהשבת החטופים, החיים והחללים, בעת הזו, של משבר לאומי ביטחוני וחברתי קשה, עלול להתברר חלילה, כקונפליקט אחד, יותר מדי. ככישלון חמור מדי. הוא עלול להתברר, כאיום קשה ומסוכן, לחוסן הלאומי שלנו, השברירי ממילא, בעת הזו. ואסור לנו להיכשל במבחן הזה.
המלחמה תסתיים. כל המלחמות, אף הנוראות ביותר, מסתיימות. נכריע את ארגוני הטרור והחמאס, נשיב את אחינו העקורים בצפון ובדרום לבתיהם. במאבק הצבאי ידנו על העליונה. חד משמעית. צברנו די והותר תמונות ניצחון, הידועות לכולנו, ואין צורך לפרטן
השאלה היא האם גם במאבק הפנימי הערכי המוסרי החברתי, תהיה ידנו על העליונה? אם חלילה, החטופים לא ישובו הביתה, הניצחון לא יהיה מלא. והריפוי הפנימי יהיה קשה שבעתיים. פצע בנפש העם, שספק אם יגליד, אי פעם. אות קלון לאומי, על המדינה ועל החברה בישראל. פדיון שבויים הינו ערך יסוד, יצוק מפלדה, ביהדות, ובאתוס של מדינת ישראל.
אלה זמנים היסטוריים, וזו שעת מבחן לאומית, לעמידה בערך פדיון השבויים. בעבר, עמדנו בכך, בגאון ובגאווה. המדינה שילמה מחירים כבדים למען פדיון שבויים. זו העת ההיסטורית, לעמוד שוב במבחן פדיון שבויים. השבת החטופים, היא שביב התקווה, להשיב את החברה הישראלית, למסלול משותף של ריפוי ושיקום. לא רק של היחסים בינינו. אלא גם של האמונה בעצמנו. האמונה בכוחות הטמונים בעמינו. להשיב את האמון בינינו ובין המדינה. האמון שנסדק באסון השבעה באוקטובר.
תמונת השבת החטופים היא התמונה שחסרה לנו להשלמת תמונת הניצחון. לנצח בקרב, ולהישאר עם הנצח, אך גם להיות אור לגויים.
משפחות יקרות, כאב האובדן קשה. הטראומה והפצע טריים, ואנו מתקשים למצוא את מילות הנחמה, שיקלו את כאבכם. רוח הגבורה, המסירות וההקרבה, ושותפות הגורל, של הבנים והבנות, העולים מסיפוריהם האישיים, באתר ההנצחה שאנו חונכים היום, הם כולם עדים, לכוחות הכבירים הטמונים בעמינו. כוחות שאינם גנוזים באף עם בעולם. מלבד בעם ישראל. נתפלל יחד שבע"ה, נהיה ראויים להם. לבנים ולבנות, הגיבורים, הנאהבים והנעימים. שנשלים את הניצחון על אויבנו. שנשיב את העקורים לבתיהם. ובמיוחד, שנשיב את החטופים. החיים והחללים, למשפחותיהם.
כה אמר יהוה מנעי קולך מבכי ועינייך מדמעה כי יש שכר לפעלתך נאם יהוה ושבו מארץ אויב".
יחד נזכור, יחד נילחם. ויחד בע"ה גם ננצח.
יהי זכר הנופלים והנרצחים ברוך. אמן ואמן.
