כשצה"ל גייס את המורים, ההורים נכנסו לכיתה

בישיבת אמית יגל אשדוד, מחסור חריף במורים בעקבות המלחמה הפך להזדמנות יוצאת דופן: הורי התלמידים, ובעיקר האמהות, התגייסו להוראה, חלקן בהתנדבות, חלקן בשכר והפכו לחלק בלתי נפרד מהצוות החינוכי

כשפרצה מלחמת 'חרבות ברזל' לפני כמעט שנתיים, רבע מצוות המורים בישיבה התיכונית אמית יגל באשדוד, גוייס למילואים בצווי שמונה. לצד המחסור במורים בפועל, לא מעט בעלים של מורות היו מגויסים גם הם.

בכדי לשמור על שגרת למידה בריאה שתחזק את החוסן, החליטה הנהלת הישיבה לפנות להורי התלמידים, השותפים לדרך, מתוך הבנה שיש בקהילת ההורים כוחות גדולים שיכולים לסייע. מספר אמהות נרתמו מיד למלאכה ואפילו התעקשו לעשות זאת בהתנדבות בתקופה הראשונה. כעת, קרוב לשנתיים אחרי, אמהות התלמידים מהוות חלק אינטגרלי מהצוות החינוכי בישיבה.

ברוריה נעמי, אמו של התלמיד שמעון יוחאי, העולה לכיתה ט' במסלול סנהדרין, היא מורה ותיקה לאנגלית. שפרשה לפנסיה מוקדמת. "אחרי השביעי לאוקטובר, שמעתי על המחסור במורים רבים בישיבה של הבן שלי, בעקבות התגייסותם למילואים, החלטתי להמשיך ולתרום לחינוך ילדי ישראל. זה מצב בו יש win-win", היא משתפת.

"כך גם אהיה ליד הבן שלי, שהוא בן יחיד, וגם אתרום את החלק שלי לחוסן של מדינת ישראל".
נעמי לימדה הקבצות באנגלית, בהתחלה בהתנדבות ובהמשך הזמן עברה לעבוד בשכר חלקי. "בתור אמא, הכי מסקרן היה לראות מבפנים, איך מתנהל המוסד החינוכי בו הבן לומד?! איך המורים, הצוות והאינטרקציה החברתית?! זכיתי פעמיים; גם לתת את מה שאני יכולה לתת בתור מורה. וגם בתור אמא לראות איך הבן שלי נמצא בידיים הכי טובות".

מבחינתה, מדובר במהלך שבכלל לא מובן מאליו. "לא בכל מוסד חינוכי, ההנהלה אוהבת שההורים נכנסים להם לתוך המערכת", היא מאבחנת. "פה, הכניסה הייתה חלקה, בשקיפות מלאה. ראיתי את כל הצדדים של המערכת. למרות שכבר שנתיים שאני מלמדת בישיבה, אני נפעמת מדרך ההוראה, מהאכפתיות מכול תלמיד, משיתוף הפעולה המבורך מההערכה והכרת הטוב. אני חייבת לציין כי צוות הישיבה בכלל שמהווה משפחתיות ואת צוות אנגלית בפרט בהנהגתו של הרב אלון ברגר; צוות אהוב, מקצועי, תומך, מחזק ובתחושת שליחות כמטרת על: לקדם את ילדי ישראל עד להצלחה של 100%. נלחמים על כול תלמיד והגעתו להישגים מצוינים".

לירן בוזגלו, אמו של התלמיד יוסף בוזגלו, עלתה לישראל לפני שלוש שנים עם בעלה שלמה וילדיהם מטורונטו, קנדה. שם היא עבדה עם אוכלוסייה המתמודדת עם בעיות נפשיות כיועצת תעסוקה. "העלייה הייתה עבורנו חלום שהתגשם, אך גם לוותה באתגרים לא פשוטים, במיוחד כי עזבנו מאחורינו משפחה אהובה, קהילה גדולה ותומכת, ועבודות טובות ומשמעותיות", היא מתארת. "הבן שלי כמעט לא דיבר עברית, והייתי מאוד מודאגת איך יסתגל למסגרת דוברת עברית. אך כבר מהיום הראשון הרגשתי שהוא בידיים טובות".

"ללמד בבית הספר של בני לא היה חלק מתוכנית העלייה שלי", היא מודה. "אבל לא היה לי ספק, זה היה הזמן להחזיר לישיבה, בזמן שהיא קוראת לנו, ומהתחלה היה לי ברור שאני עומדת להיכנס לסביבה נהדרת. הייתה לי הזכות ללמד בישיבה בכיתות ובשכבות שונות, ברמות מגוונות. מהר מאוד הבנתי שיש לי מה לתרום לישיבה כדוברת אנגלית, ושמחתי כל כך לעשות זאת. גם בשנת הלימודים הקרובה, אמשיך בע"ה ללמד אנגלית בישיבת אמית יגל אשדוד. הרבה אנשים שואלים אותי אם הבן שלי מרגיש לא נעים מזה שאני מלמדת בבית הספר שלו ולפעמים אפילו בכיתה שלו. התשובה הכנה שלי היא שזה ממש לא מפריע לו. להפך, הוא גאה בי, ושמח לראות שאני במקום תומך, שאני ממשיכה ללמוד ולהתפתח, ושאני חלק מקהילה. זה לא מובן מאליו לעולה חדשה למצוא סביבה כזאת, ואני מודה על ההזדמנות הזו מכל הלב".

רינה בן צבי, אמו של התלמיד אביאל בן צבי, עלתה ארצה מצרפת לפני ארבע שנים, שם עבדה בתור מורה. "החלטתי ללמד בישיבת אמית כי יש הרבה צרפתים שעלו לארץ והם צריכים עזרה. הישיבה חיפשה אנשי הוראה דוברי צרפתית וככה נקראתי לדגל", היא מסבירה את ההתגייסות שלה. "זה מאוד עוזר לתלמידים שיש מורה שמדברת עברית וצרפתית. אני מאוד שמחה לעבוד בבית הספר של הבן שלי, על אף שאינני מלמדת אותו באופן אישי. זאת חוויה שמאוד תורמת לי מבחינה אישית ובין-אישית. הבן שלי גאה בי מאוד על כך שאני חלק מהצוות בבית הספר שלו, וזה גם חיזק את הקשר בינינו".

נעה אלשוילי, אמו של עדו שעולה לכיתה י"א בישיבה, היא אשת חינוך כבר 23 שנים. כשהחלה מלחמת חרבות ברזל, היא הבינה שיש חוסר של מורים בישיבה. רבע מצוות המורים גויס למילואים, וחלק גדול מהבעלים של מורות בישיבה, גויסו אף הם. "הכל התנקז למחסור גדול בכוח אדם בצוות ההוראה", היא נזכרת. "החלטתי להציע את עזרתי ולתת יד ולהתגייס גם אני בתקופה הזו".

אנגלית היה אחד התחומים בהם היה צורך. "החלטתי לעזור לישיבה ממקום של הכרת הטוב. ישיבת אמית, החל מהרב שלום וכל צוות ההוראה הם אנשי חינוך מהמעלה הראשונה. זכיתי להכיר אותם דרך מערכת החוויות של בני ודרך תרומתם להעצמת תחושת השייכות והמשמעות שלו בבית הספר. צוות הישיבה מורכב מאנשים מיוחדים, אנשי חינוך אמיתיים, חכמי לב ומעוררי השראה. כאלה, שכל אמא הייתה רוצה הילדים שלה יפגשו. אצלנו, הרצון התממש במציאות. זאת הייתה הזדמנות מצוינת מבחינתי, לבוא ולתת גם בחזרה. בהתחלה עידו קצת חשש להיות מובך מכך שאמו תלמד בישיבה, אבל בסופו של דבר, הוא היה גאה לראות אותה לקחת חלק בנוף הבית ספרי. זוהי הזכות שלנו להיות חלק במעגל הנתינה בעם הנפלא שלנו".

הרב שלום מלול, ראש ישיבת אמית יגל אשדוד: "להתפעל מעם ישראל היפה שלנו. ולהתפעל מקהילת ההורים המדהימה שזכינו בה בישיבה. התלמידים הרוויחו מורים משכמם ומעלה, אנחנו קיבלנו חיזוק של מקצוענים שאפשרו את המשך שגרת הלמידה בתקופת מלחמה מאתגרת. וכולנו קיבלנו עוד הוכחה ותזכורת שאין כמו כן ישראל".

חרדי מבני ברק כבש את ריו: מקום רביעי באליפות העולם בקפוארה